כבר המון זמן שאנחנו מתלבטים כיצד להתמודד עם הנטייה ההולכת וגוברת של בנינו למסכים - טלויזיה, מחשב, טאבלט, פלפון וכו'... אנחנו חיים כיום בתקופה חדשה, אחרת.
כשהיינו קטנים לא היו את כל הריגושים האלו, אז אין פלא שיצאנו הרבה לטבע. אין פלא שזמן המסך שלנו הצטמצם לשעתיים בשבת בבוקר כשהיתה הפוגה מ"ערב חדש" ו"מבט", לטובת "דרדסים" או "קטקטים".
היום, אנחנו במקום אחר.
הילדים שלנו גדלים עם מסכים סביבם 24/7. גם אם אתה ממש משוגע כמונו, ומוציא את הטלויזיה מהבית, כדי ליצור סביבה יותר רגועה, עדיין יש מחשב, ויש פלפון. גם אם אתה פאנט ומחליט למנוע את אלו מבינך, יש את בית הספר... ובית הספר הוא דמוקרטי. אז מותר... למה? כי הילדים הצביעו שמותר. ברור. זכותם. שאנחנו ניקח להם את זכות הבחירה? שהרי אם לא יעמדו מול ההחלטות הללו היום, יגיעו לגיל 17 ויגידו אמן למדינה. אמן לכל מי שסביבם.ולא ישאלו האמנם? כפי שאנחנו אמרנו. אבל זה לא רק זה...
זה הסבים והסבתות, זה החברים, זה לא נגמר. גם אם גמרת אומר למנוע, זה לא ילך...
ועכשיו נשאלת השאלה - מדוע בכלל למנוע? מה רע במסכים? אתם יודעים כמה ילד לומד מול מסך? אפילו משחק מחשב? המון. באמת המון. הוא לומד קוארדינציה, קבלת החלטות, תכנון משחק, חישובים, לקרוא, אנגלית, עברית, מספרים לחשב ועוד ועוד... אז מה רע?
אין רע. זה עניין של מינון, ומה הילד (או אנחנו לצורך העניין) מפסידים כאשר כל הזמן מוקדש רק לדברים האלו. יש דברים שקיימים מחוץ למסך, שהילד לעולם לא יצליח להשיג אותם ממנו - קשרים חברתיים (כאלה אמיתיים...לא מי ראשון בתור לקלאש רויאל), לדעת לדבר ולכתוב ולחשוב על רעיונות חדשים (לא אסאםאס של 2-3 מילים "...באמת? לא נכון!...) , יצירתיות (כזו שמפעילה את הידיים ויוצרת משהו מוחשי ולא אוויר) , ובעיקר - חושים.
חושים?
כן...הדבר הזה שפעם היו צריכים להשתמש בו כדי לצוד...
החושים שלנו, שמלבד הראייה, כבר התכהו לחלוטין, ואנחנו לא מבינים בכלל את הצורך בקיומם.
זאת שאלה...למה אנחנו צריכים את החושים שלנו היום?
הרי האוכל שלנו כבר נבחר בקפידה בסופר בשבילנו, לא צריך להריח או לדאוג שמה הוא רעיל (או שכן...השנה האחרונה היתה קצת מבלבלת בעניין הזה), לא חייבים להקשיב לסביבתנו כי אף נמר לא יטרוף אותנו אם נלך עם אוזניות (מצד שני, הטורפים הדו רגליים היום לא פחות מסוכנים), אבל בגדול, אפשר לסכם שהחושים שלנו הם לא קריטיים לקיומנו כמו שפעם.
יתכן. אבל החיים שלנו נראים הרבה פחות מענייים בלעדיהם. הטעם של היין היה טפל ללא הריח שלו. המדורה לא היתה מרשימה במיוחד אם לא היינו חשים את חומה (מדורה=ערימה של עצים שפעם היו מדליקים כדי להתחמם, לצלות תפוחי אדמה, ולשיר שירים מסביב), או מריחים את העשן ומתלכלכלים מהאפר.
אפילו הישיבה מול המחשב הרבה פחות מגניבה אם למשחק אין רעש, או שאינו דורש את התערבותנו.
בקיצור... החושים שלנו חשובים.
וככל שיהיו מחודדים יותר, כך נחווה יותר את העולם שסביבנו. כך נרגיש מלאים יותר וכך נמצה כל חוויה, נלמד ונזכור אותה. ואיפה מחדדים את החושים? בעיקר בטבע. אין ספק שהטבע הוא זה שמוציא מאיתנו את התגובות הכי פרימיטיביות, ואת התחושות הכי מגוונות (ממליצה על ספרו של ריצ'ארד לוב "הילד האחרון ביער" כדי להבין זאת קצת יותר לעומק) .
אז חשבנו מה ניתן לעשות. עברה התקופה של להגיד פשוט "לא" והוא יקשיב. הילד חכם, אינטלגנט, ולא מוכן לקבל "לא" פשוט.
הדרך היחידה להוציא אותו מהמחשב, כך חשבנו היא לפתות אותו בטבע. בטבע יש המון אתגרים וזה יקסום. לעיתים זה נכון, לעיתים זה עובד. לא עם כולם, ולא בכל צורה. אז מה כן?
"בואי נשלב" כך אמר בן זוגי, בחשיבה מקורית.
איך משלבים מחשב וטבע?
לוקחים את הדבר שהילד אוהב יותר מכל - במקרה שלנו (ו-90% מהילדים בעולם) משחקי "חפש את המטמון" , ומשלבים מחשב, ויציאה לטבע. הכיצד? איך משלבים משחק, טבע, למידה, ידע, ומחשב?
קצת מורכב, אבל תנסו לעכוב...
התחלנו מלבנות פאזל "חפש את המטמון" - יצרנו רשימת שאלות בכל מיני נושאים - חשבון, עברית, ידע כללי, ידע אישי, השאלות נכתבו במחשב. לצידן הושאר מקום לתשובה. אם התשובה של הילד היתה נכונה, הוא קיבל רמז למיקומו של פתק המוחבא איפה שהוא (בבית, בחצר, או בשכונה, עדיף בחוץ). כאשר היה מוצא את הפתק, הוא קיבל אות, שאותה היה צריך למלא בכתובת מסוימת. ככל שפתר יותר שאלות, קיבל יותר רמזים, הלך לסביבתו חקר ומצא, ולבסוף קיבל אותיות. כך נגלתה לו הכתובת הסופית שהפנתה אותו למיקום סופי בשכונה שם הוחבא אוצר אותו היה צריך למצוא.
נכון נכון...זה נשמע מורכב. ימים של תכנון. אז תתפלאו. לקח לנו חצי שעה לחשוב על שאלות, עוד חצי שעה להטמין את כל הפתקים והרמזים והאוצר (באחד מימי השישי שהיו בבית ספר), ועוד קצת זמן למחשב את זה. לא חייבים למחשב, אבל כדי שהילד יתחיל להתעניין לפעמים זה רצוי.
הילדים הגיעו והודענו להם על הפתעה גדולה. הסברנו להם את החוקים, והרעיון, והם כל כך התלהבו שמאותו הרגע והלאה היתה משימה משותפת שאותה צריך להשיג. הם עבדו יחד, תמכו אחד בשני, עזרו אחד לשני לפתור בעיות בחשבון, חשבו והתייעצו, מילאו כל אחד בתורו (הם קבעו איך) במחשב, ולבסוף כשהם מחזיקים ידיים (וזה שני אחים שלאחרונה לא הפסיקו לריב) הם הלכו לכיוון הרמזים השונים, והאוצר.
איפה היה האוצר ומה הוא היה? האוצר הכיל 3 צמידי סוכריות בתוך תיבת עץ קטנה. התיבה הוחבאה בראש גבעה בשדה ליד הבית. הכתובת הסופית היתה - "המקום הגבוה ביותר בשדה" .
במשך שעתיים, הילדים עסקו רק בזה. הם הודיעו לנו שזה הדבר הכי כיף שאפשר לעשות, והם היו רוצים את זה כל יום במקום כל דבר אחר. כמובן שזה לא יקרה בתדירות שכזו, אבל זה יקרה...וזה ישתפר, וזה יהיה עם שאלות קשות יותר, ובנושאים שונים. וכנראה שבפעם הבאה, זה יהיה גם עם חברים. ואולי נטמין במקומות יותר רחוקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה