מסתבר שהיציאה שלנו בחורף החוצה היא הרבה יותר משמעותית.
הרבה יותר מעניין לצאת עם ילדים בחורף החוצה. זה פשוט יותר מאתגר.
יותר עניינים להתעסק איתם- מה ללבוש, כמה שכבות, מתי לצאת, האם לא מאוחר מידי כי החושך יורד מוקדם, האם באמת להוציא את כולם, ומה עם זה שלא אוהב להתרטב, ומה עם הילדים לא רוצים מעיל, או מטריה, או מגפיים, או בכלל נעליים....ועוד ועוד... כמה יותר נוח לשבת בבית, ולתת לילדים לשבת מול הטלויזיה או אפילו לשחק בלגו? (לא שיש לי משהו נגד לגו או אפילו טלויזיה, לא עלינו), אבל נראה לי שהחיים שלנו מרתקים הרבה יות כאשר אנחנו יוצאים מאזורי הנוחות שלנו. שם קורים הדברים המרתקים. אלו שזוכרים אח"כ.
וכך ביום גשום בשבוע שעבר, כשהילדים עם שני חברים יושבים ובונים בלגו וקוביות להנאתם, ובחוץ יש גשם בחוץ, באה אמא שלהם המשוגעת, ואומרת להם שהגיע הזמן וכולם מתלבשים ויוצאים לטיול חורף.
"לאן אמא?
לא בא לנו...אנחנו באמצע משהו...
כדאי לכם, זה ממש מאתגר ואם אתם לא באים, אני הולכת לבד." כאן כבר תפסתי אותם...
"אני הולכת לחפש את הנחל שבאמצע השדות ליד הבית...
מה? אין שם נחל אבל.
אתם זוכרים שראינו בקיץ את המקום הנמוך ביותר שאליו מתנקזים כל הגשמים בשדה? זוכרים שזה היה יבש לגמרי? אז עכשיו יש שם לפי דעתי נחל, ואני הולכת למצוא אותו..."
שתי דקות, כולם על מעיל, מגפיים או סנדלים (כיאה לבני הבכור), ומטריות ומוכנים לצאת.
4 בנים. גילאים 4-9 . אחד לפחות עושה לי טובה.
יצאנו.
בהתחלה היה קצת גשם, אבל לפי התאוריה שלי, כשמתעלמים מקיומו, הוא נעלב וסוגר את הברז. וכך היה. אחרי מספר דקות, הלכנו בשדות מלאים בבוץ, וחיפשנו נחל.
הגענו לנקודה הנמוכה ביותר, והבנו שה"נחל עדיין לא בשיאו", אבל אם אנחנו כבר שם, בואו נלך לאורכו ונגיע לקצה השדות. וכך עשינו.
בדרך פגשנו אזור חולי ספוג במים,עם מרקם ספוגי משהו שכיף ומוזר לדרוך עליו,אזור שאיפשר לכולם לבחון את המגפיים. למדנו מה זה טופוגרפיה, ואיך מגלים מה כיוון המים. גילינו איך הרוח משפיעה על הזרם. גילינו איך נזהרים מאזורי בוץ טובעני", ואני באופן אישי גיליתי כמה הבן שלי יכול למתוח את החבל של ה"לחץ ההורי שלי", ולהכנס למים קפואים עד הברך, בלי נעליים.
הגענו לאזור שבו המים התחפרו ויצרו ממש נקיק קטן בגובה 2 מ'. אורי לא פספס שנייה והודיע שהוא הולך בנחל. חלץ את הסנדלים שהיו מיותרים מלכתחילה (או שלא חלץ ופשוט נכנס איתם...לא זוכרת), קיפל מכנסיים עד הברך (שוב מיותר לחלוטין, כי הם לגמרי התרטבו), והתחיל ללכת ב"נחל", שהיה רדוד והעמיק, עד הרגע שאורי בעצמו היסס אם להמשיך. בסוף הוא עשה את הדרך כולה, והיה גאה לצלוח את הנחל לאורכו.
מה אני אגיד? היה כיף חיים. הילדים נהנו, וחזרו סמוקי לחיים ועם תאבון בריא. למדו קצת על חורף, מים ורוחות, וצברו עוד חוויה איתי לכל החיים. ואני - בשבילי זה עוד טבע במיטבו, אך עם האתגר והנצחון האישי שלי - פשוט לצאת. גם בגשם, גם כשקר. החוויה פשוט משתנה ונהיית מתוקה יותר. 
