אתר זה, מטרתו לפתוח, להסביר ולקדם את רעיון "גן המשחקים הטבעי",על מנת להפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. הגן מכיל עקרונות תכנון אותם ניתן ליישם בכל קנה מידה: בשטחים פתוחים, פארקים, מוסדות חינוך ועד תוכניות אב.
כחלק מעבודתי אני מייצרת כיום תכנית אב נופית לישוב תלמי אלעזר. במהלך הלמידה של המקום אני נתקלת בפינות חמד, שאני אח"כ בודקת עם הילדים. כזו היא ביצת זיתא. ביצת זיתא ממוקמת בין חדרה לישוב תלמי אלעזר בשטחי החקלאות. הירידה אליה היא דרך הישוב, או כפי שאנחנו עשינו, דרך תחנת הרכבת המזרחית (הלא פעילה) של חדרה.
לאחר שמחנים את הרכב, נכנסים לתחנה ונהנים קודם כל מהמקום הנטוש-פסטורלי הזה. תחנות רכבת נטושות הם מקומות מאד פוטוגניים. המקום מכיל נוף תעשייתי קשה שהתכסה עם השנים בצמחיה, והיום נראה כמו גלויה או כפי שאנחנו ראינו אותו - מקום לצילומים של חתן וכלה. בשביל הילדים המקום פשוט מרתק - הפסים שקוראים לך ללכת עליהם, ערימות האבנים הגדולות שהושארו במקום כחלק מהפיתוח שנתקע, ההאנגרים העצומים, ובעיקר הרכבות התעשייתיות והקרונות עם הסולמות המחלידים שפשוט מבקשים שמישהו יטפס עליהם.
ערימות האבנים העצומות לטיפוס
הגשר מעל נחל חדרה
בריכות הדגים
לא וויתרנו על דבר, והעברנו במקום לפחות חצי שעה מרתקת, בהבטחות שנחזור דרך המקום, ואז יוכלו שוב לטפס על ערימת האבנים העצומה...המשכנו לכיוון השדות. לפני היציאה לשדות עברנו גשר (שגם הוא נראה מלפני 200 שנה), מעל נחל חדרה. הנחל אינו מלא לגמרי, ויש אפשרות אפילו לעבור דרכו באזור מסוים, וכמובן כך עשינו. ירדנו מטה לנחל, זרקנו קצת אבנים כדי לבדוק את העומק, והמשכנו לגדה השניה דרך השדות.
המשך המעבר היה דרך בריכות דגים, חלקן מלאות יותר וחלקן פחות- דווקא מעניין היה לראות בריכת דגים שרוקנה. הרשתות, ובכלל הדרך החקלאית היו מקור עניין לכשעצמן.
מתחת לגשר
ביצת זיתא שוכנת מעבר להן. היא מתחילה עם שלט גדול המסביר קצת על הביצה, ומגיעה רחוק מאד בהמשך. ראינו בביצה אינספור עופות, שמענו קרפדות, וראינו שפיריות. שוב הצטערנו שלא הבאנו משקפת...
החלטנו להמשיך רק עד אמצע הדרך מאחר ועניין רב סיפקו לנו בכלל השלוליות. הביצה מוקפת בדרכי עפר סביב, ומאחר והיינו אחרי מספר ימי גשם כל הדרכים היו מלאות בשלוליות עמוקות. הדבר הצריך מאיתנו לא מעט פירוטכניקה - מאיפה לעבור, במה להחזיק, איך לייצב את הקטנצ'יק, אבל ברוב המקומות זה עבר בהצלחה. כמובן שאחת השלוליות היתה חייבת להיות כ"כ גדולה שלא היה ניתן לעבור, השוליים היו בוציים מאד, וגם אני וגם בן זוגי החלקנו כהוגן והתבצבצנו. הבעיה היתה שלא היה במה לתפוס כי השוליים הם שיחי פטל. ניסיתם פעם לתפוס שיחי פטל? לא נעים...סיימתי את המסע עם יד מחוררת מקוצים והרבה כאבים. (לא נורא, עבר ביום למחרת)
אין על שלוליות בחורף...
הגענו עד אזור של חורשת אקליפטוסים מקסימה, שהיתה כולה טבולה במים. ישבנו לצד החורשה, ומצאנו חלקה של דשא, המשקיפה לנוף השדות, כשלצידנו תעלת מים טבעית עם מים זורמים - באירופה לא הייתי מוצאת מקום פסטורלי יותר לארוחת פירות וסנדוויצים. זרקנו אבנים, עידו ניסה ללמד את הילדים איך מקפיצים אבנים במים, וזה היה פשוט מופלא לראות איך הם לא הסכימו לעזוב את המקום עד שהצליחו לפחות 2 הקפצות.
הדרך חזרה היתה מאד רטובה, מאחר ואורי החליט להוריד נעליים, ונכנס לכל השלוליות, וליהיא עם המגפיים, שנכנסה כבר מזמן, התעלמה מהעובדה שהמגפיים נמוכות מגובה המים העליון, והפכה את המגפיים לאקווריום.
הגענו לאחר שעתיים נוספות בחזרה לתחנת הרכבת, ושם העברנו עוד חצי שעה בהסתכלות על הילדים זורקים אבנים מראש ערמות האבנים, ומנסים לקלוע בדיוק למקום מסוים. לאחר גלישה על האבנים מטה, ארזנו גם את הילדים, והגענו מרוצים, רטובים, מלאים בבוץ ובחיוך חזרה לאוטו. פעם הבאה נלך יותר רחוק, כך הוחלט...
טוב , אז היום יצא לנו לבקר, בישוב קטן בשם תלמי אלעזר. מצאנו במקום כמה פינות חמד נפלאות שפשוט כיף לראות ולבקר. בתחילה פגשנו בגן צלילים חדש שהוקם לא מזמן, מקסים ונעים, עם כמה מתקני שווי משקל ואתדר, והרבה כלים של מוסיקה להפקת צלילים בטבע. היה מקסים, עלינו ירדנו, החלקנו, וניגנו.
לילוש שלי, התחילה מהמוסיקה, מיצתה מאד מהר... זה לא התחום שלה. אלון לעומתה בדק יותר כל כלי. אבל כולם בלי יוצא מן הכלל ניסו כמה וכמה פעמים את שביל השווי משקל, ובסוף גם הצליחו, כולל אותי...
מדהים מה שילדים לומדים מהליכה על קורה. לילוש ניסתה את המסלול כמה פעמים, ולא וויתרה למרות שנפלה לא פעם. היתרון הגדול שבאזור זה, הוא שבנייתו פשוטה, זולה ולא מצריכה הרבה התעסקות, ויכולה לקום בכל מקום.
אורי, הגדול שלי, עבר את הקורה ממש בקלי קלות, אבל לעומת זאת, בקצה הגן, יצרו אזור שבו מתחו חבלים בין העצים, וההליכה עליהם היתה הרבה יותר מורכבת, וכבר קשורה ביציבות, ושרירי בטן. זה כבר איתגר יותר.
ואלוני הקטן מצא את עצמו לחלוטין בין מתקני המוסיקה השונים, ובעיקר בחיפוש אחר ענפים ארוכים לכלי נשק עתידיים...כולם נהנו. משם המשכנו לכיוון העץ המדהים ביותר בעולם- עץ פיקוס השקמה עתיק ביותר שמהווה אטרקציה פיסולית במושב, ובשביל החברה שלי, מהווה את "הבית עם עליית הגג". הבית הזה כולל חדרים, וכוים, ועליית גג עם תצפית מרשימה, מה שבטוח שהוא כולו טבעי ומרגש כל פעם מחדש. תמיד ימצאו בו פינות חדשות, ותמיד תלמד דרך חדשה לרדת ממנו. בינתיים, אלוני הגיבור, שויתר על התענוג של הטיפוס, הסתפק בסלעים גדולים שהונחו ליד העץ, ונזהר שלא לפספס אפילו אחד.
ליד הסלעים, היתה תעלת מים מבוטנת, שעל אף היותהמקום לא הכי אסטטי בלב היופי הטבעי הזה, היא הכילה הרבה בוץ, והכילה בעיקר למטה-ולמעלה, בפנים ובחוץ.איזה חוויית קבובות...פשוט כיף. משם, המשכנו לכיוון האגם הניסתר, הליכה של 1 ק"מ בשדות, בבוץ, באיזהשהוא שלב, החברה פשוט הורידו נעליים, והלכו בשלוליות - אין על יום קיץ באמצע החורף!!! נקודת התצפית על האגם הנסתר לימדה אותנו על כל מיני חיות וצמחים במקום, ובעיקר לימדה אותנו שצל צריך גם בחורף בארצנו...אז מצאנו פינת ישיבה תחת הפרדס שליד, ואכלנו לנו בכיף קלמנטינות (שהבאנו מהבית...לא קטפנו!), והמשכנו לנו חזרה במסלול מעגלי דרך הישוב עד לאוטו. סה"כ שעתיים כל הסיפור, הרבה אנרגיות, והרבה זכרונות יפים. פשוט מומלץ...
כחלק מעבודתי אני מייצרת כיום תכנית אב נופית לישוב תלמי אלעזר. במהלך הלמידה של המקום אני נתקלת בפינות חמד, שאני אח"כ בודקת עם הילדים. כזו היא ביצת זיתא. ביצת זיתא ממוקמת בין חדרה לישוב תלמי אלעזר בשטחי החקלאות. הירידה אליה היא דרך הישוב, או כפי שאנחנו עשינו, דרך תחנת הרכבת המזרחית (הלא פעילה) של חדרה. 
לאחר שמחנים את הרכב, נכנסים לתחנה ונהנים קודם כל מהמקום הנטוש-פסטורלי הזה. תחנות רכבת נטושות הם מקומות מאד פוטוגניים. המקום מכיל נוף תעשייתי קשה שהתכסה עם השנים בצמחיה, והיום נראה כמו גלויה או כפי שאנחנו ראינו אותו - מקום לצילומים של חתן וכלה. בשביל הילדים המקום פשוט מרתק - הפסים שקוראים לך ללכת עליהם, ערימות האבנים הגדולות שהושארו במקום כחלק מהפיתוח שנתקע, ההאנגרים העצומים, ובעיקר הרכבות התעשייתיות והקרונות עם הסולמות המחלידים שפשוט מבקשים שמישהו יטפס עליהם.
הגענו עד אזור של חורשת אקליפטוסים מקסימה, שהיתה כולה טבולה במים. ישבנו לצד החורשה, ומצאנו חלקה של דשא, המשקיפה לנוף השדות, כשלצידנו תעלת מים טבעית עם מים זורמים - באירופה לא הייתי מוצאת מקום פסטורלי יותר לארוחת פירות וסנדוויצים. זרקנו אבנים, עידו ניסה ללמד את הילדים איך מקפיצים אבנים במים, וזה היה פשוט מופלא לראות איך הם לא הסכימו לעזוב את המקום עד שהצליחו לפחות 2 הקפצות. 
