זהו פוסט לכם ההורים, כן כן, אתם, ההורים הדואגים, העוטפים, שרוצים שהבן שלכם יחזור כל יום בריא ושלם בלי שריטה על גופו. אתם, שלא מוכנים שבנכם יסתכן ולו לרגע, גם אם זה אומר שהוא מפספס משהו, גם אם זה אומר שהוא לא מכין את עצמו לחיים, העיקר שיחזור בריא ושלם. אתם, ההורים, שרוצים שביתכם תחזור הביתה עם השמלה החדשה נקייה, ולא מלוכלכלת מבוץ או מצבע, כי מה הבעיה לשים סינר? אתם שמעדיפים שיהיה גומי ולא חול, ריצוף ולא אדמה, דשא סינטטי ולא דשא.
ולפני שאתם ממשיכים, אנא שבו עם ילדיכם ושאלו אותם 3 שאלות פשוטות -
איפה היית מעדיף לשחק -
ערימת חול ענקית או מתקן הפלאסטיק הצבעוני בפארק?
משחק במים בחוץ או מתקן הפלאסטיק הענקי בפארק?
לטייל בטבע בהרים או מתקן הפלסטיק הענקי בפארק?
אם התשובה לשאלות אלו היא "מתקן הפלסטיק הצבעוני בפארק", אני שמחה בשבילכם, כי אין סיבה שתמשיכו לקרוא את הפוסט. הילד שלכם כבר הבין מה אתם מצפים ממנו, מה סולם הערכים שלכם, ומה עליכם מקובל, ואימץ זאת.
אם התשובה לשאלות היא אחד הדברים האחרים, אז, אנא המשיכו לקרוא, ואולי תצליחו להבין את ילדיכם טוב יותר, ולפתוח עוד נדבך בהתפתחותו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני הייתי שם, איתכם פעם. לא רק שהייתי הולכת לפארקים עם המתקנים הכי מטורפים, הייתי זו שמתכננת אותם. הפארק ברמת השרון, כן כן, זה הגדול המפוצץ מתקנים? אני תכננתי.
וזה אחלה לאהוב מתקני משחק סטנדרטיים. הילדים שלי גם אוהבים זאת. אבל ילדים צריכים יותר מזה...הרבה יותר.
לפני 4 שנים, נולד בני הקטן ביותר, ואני עזבתי את עבודתי כאדריכלית נוף במשרד והתחלתי לבחון את מה שאני עושה. חקרתי, למדתי, על המון נושאים, ובדרך גיליתי רעיון חדש בשם "גן המשחקים הטבעי".
מאז, השתנו חיי, כי לאחר שהבנתי שזהו יעודי, ואת זה אני רוצה לתכנן ולהנחיל לדורות הבאים פה בארץ ובעולם, אני נמצאת במלחמות בלתי נגמרות עם כווווולם.
אני לא מעוניינת לפרט ולהסביר כאן מהו גן המשחקים הטבעי. האתר מלא במידע על עקרונות, רעיונות, ופרויקטים בעולם. מי שמעניין אותו באמת שיקרא. שיקרא מה שינויים כאלו עשו לילדים. אני לא הולכת להצדיק את עצמי ואת הרעיון.
עברתי את זה.
הפוסט הזה מוקדש לספר לכם מה קורה כשאדם בארץ ישראל רוצה לעשות שינוי. שינוי של ממש. ומוכן להשקיע בשינוי הזה הכל. הוא כבר לא חושב על כסף, ועל רווח אישי, הוא לא חושב על שמו, והוא בטח ובטח לא חושב על חיי המשפחה האישיים שלו שיתכן ויפגעו כתוצאה מכל שעות הלוואי שיוקדשו לשכנוע והסברה. הוא חושב רק על דבר אחד - איך אני מצליח להנחיל רעיון טוב ולבצע אותו...לא רק דיבורים.
לגייס את הרשויות
ארץ ישראל היא ארץ הבירוקרטיה. כולם יודעים. יש רשויות על רשויות על רשויות וכולם חייבים לחתום כדי שמשהו ישתחרר ויצא כי....
למה?
כי שני דברים - אם לא יהיו כ"כ הרבה נציגי ציבור, לא תהיה עבודה לחצי מעובדי המדינה, ובעיקר, כי כסת"חים. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות. אף אחד לא מוכן להגיד "עלי חברה'". אני אפול אם זה יפול. זה מפחיד, בעיקר כשהכל מתנהל עם עורכי דין. בעיקר כשכל הורה שני, מחכה רק להזדמנות שלו לתקוף כדי לדרוש צדק לכולם? כדי להבטיח את שלום הילדים? אולי כדי...כדי להישמע? בכל אופן, אנחנו חיים בתרבות מסרסת. כולם מתים מפחד שלא יתבעו אותם, ולכן לא עושים כלום.
ואז, פתאום קמה רשות שיש לה ביצים. פתאום מישהו ברשויות מחליט שהוא ינסה להיות חלוץ, ינסה לקדם רעיון חיובי שקיים בעולם אבל לא בישראל, וינסה לעשות את זה על אפם וחמתם של כל האחרים ...ואחראית אגף מבני ציבור אוהבת את הרעיון ומחליטים לבחון את האפשרות...ומציגים את זה לאגף חינוך וגם הם אוהבים את הרעיון. ופתאום זה לא נראה כ"כ רחוק. ואפילו המנ"כלית של העירייה מתגייסת לכך. כל המערכת הבירוקרטית מאחורינו, ומחליטים לצאת לדרך.
מקימים גן ילדים ברוח "גן המשחקים הטבעי"
כמה צירים עד שהתינוק יוצא
עברו חודשים, נעשה תכנון כללי, ואחריו מפורט, וכולם אישרו, כולל אגף הבטיחות של משרד החינוך, ואדריכל משרד החינוך וכולם בעניין וכולם כבר רוצים לראות איך זה יראה. ומביאים חברה מיוחדת של מתקנים, ישראלית, כזו כחול לבן, שיכולה לבנות את הדבר הזה, והיא בקשר מתמיד עם מכון התקנים כדי להוציא את זה לפועל ולאשר את זה...
וכרגיל, לקראת סוף הקיץ הכל מתחיל להיתקע, כי יש דברים ש"אינם בשליטתנו", וסוף הקיץ הוא לחוץ מבחינת קבלנים וחברות מתקנים ומכון התקנים, מאד מאד לחוץ, ומשום מה תמיד מגיעים לשנייה האחרונה.
אבל החצר מתחילה לקבל פנים, והתינוק מתחיל להראות תווי פנים, והגבעה עם המגלשה, הנחל המקסים, ובית המשחקים כולם כבר עומדים, והשטח מציג אזורים למעלה ולמטה (למעלה על הגבעה, ולמטה באזור החול), וכבר יש הרבה עניין, ובסוף מכניסים את הדשא והצמחיה שהם אלו שעושים את החצר שלמה, ופתאום רואים תינוק. והתינוק יפה, ומרתק ונראה חדש ובעיקר שונה ממה שכולם מכירים. ועכשיו עוד נותרו מעט מאד דברים כדי שאפשר יהיה לפגוש את התינוק הזה.
והחופש נגמר, וחצר אין...
והילדים הגיעו סוף כל סוף לגן. וכולם כבר מריחים את טעם השינוי, ורוצים לראות איך זה. אבל החצר עוד לא עברה אישורים סופיים. זו לא חצר סטנדרטית. כווווולם רוצים לאשר אותה - מראש אגף הבטיחות של משרד החינוך ועד ראש אגף מתקני משחק של מכון התקנים. אז זה לוקח זמן. והחצר עוברת את אישור יועץ הבטיחות של הפרויקט, ואח"כ מתחילים עיכובים. כי עד שזה מגיע ועד שזה מתפנה לוקח זמן. וזה איש חשוב אז הלו"ז שלו מלא, וזה עובד רק יומיים אז אינו יכול, ובינתיים? בינתיים הילדים בגן. ונכון, יש פטיו פנימי גדול, אבל זה לא תחליף ריאלי לחצר. עובר יום יומיים, שבוע שבועיים, ומתחילים להתעצבן. ופתאום, החצר, ששבועיים קודם לכן, ההורים ראו במצגת, והוצגה להם, והם התלהבו מהרעיונות והחידוש וההשקעה, פתאום החצר מעצבנת. כי...? כי אולי היא לא בטוחה, אחרת למה לוקח כל כך הרבה זמן לאשר אותה?
מה שההורים לא מבינים זה שלוקח בערך חודש ימים להביא את האחראי ממכון התקנים לשטח (והם צודקים...למה כל כך הרבה?). ומה לעשות שזה לא נעשה בזמן, כי החצר לא היתה מוכנה? ונכון, יתכן שנעשו טעויות שלא במתכוון...
אבל כרגע, הכל יוצא על החצר, וחוזרים להתחלה, למי שהביא את הרעיון, ומי שבחר מהעירייה לקחת את הסיכון. וכל אלו שהחליטו להצטרף על הדרך, מתחילים להתערער, כי הורים זה דבר מערער.
יצא לי להשתתף ביום הורים אחד או שניים. אני יודעת כמה כח יש לנו, ההורים. כמה אנחנו יכולים לקדם רעיון וכמה אנחנו יכולים לרסק אחד אם נרצה.
איך מרסקים חלום...
וזה בערך מה שקרה, תוך מספר ימים, החלו לקום שמועות על כך שהחצר "לא בטוחה". וההורים החליטו שהסלעים בחצר, על אף שהם נמוכים, ועל אף שהם ללא פינות חדות, הם סכנה. והבולי עץ נראים ממש מכשול...מה יעשו הילדים? הם רק בני שלוש. (תמיד הצחיק אותי הדבר הזה... הילדים הללו בני שלוש היום, אבל מחר הם בני ארבע וחמש ומשועממים למוות מהחצר כי אין להם שום אתגר בה...אבל זה פחות קריטי). ואחרי שההורים מקימים קול צעקה, מתחילות הכתבות בעיתון.
ואין דבר יותר כיף לכתבים היום מאשר לקחת קבוצה של הורים "מסכנים" שהילדים שלהם כלואים כבר כמה שבועות בחצר, ולעזור להם להוצאי את הילדים החוצה, ע"י זה שהם ירסקו כל דבר שמפריע בדרך...כמו לדוגמא רעיון הזוי של "גן משחקים טבעי". כי כשהורה בא ודורש, להוריד רק סלע, או קצת בולי עץ, וקצת פה ואולי בלי מים, ואולי לא את השיח הזה כי הוא מסתיר ...בסוף חזרנו לחצר המקורית. ואולי זה מה שהיה נכון מלכתחילה.
מה נראה לכם יקרה עכשיו, כשיגיע האחראי ממכון התקנים לשטח, ויבדוק את החצר, אחרי ששמע שכולם מאד לחוצים ממנה? האם הוא אובייקטיבי? הגיוני שכתבי עיתון יחפשו סיפור, ולא את האג'נדה שמאחורי. הם כבר שנים לא עושים את עבודתם, ומדווחים רק על סנציות בלי להבין את הסיפור האמיתי, אבל האם ההורים לא מבינים שהם במו ידיהם הרסו את השינוי שרצו שיקרה?
ועכשיו אליכם ההורים...באופן אישי -
כרגע, אתם הולכים לפגוע רק בקהל אחד - בילדים שלכם ושל השכנים שלכם. כי אם החצר הזו לא תעבור, ויחליטו לפרק או לשנות או לעשות משהו פשוט יותר, המפסיד היחידי כאן הם הילדים. הם יקבלו שוב את החצר הסינטטית עם הגומי והפלסטיק, הם יקבלו את החצר השטוחה נטולת כל עניין, הם יקבלו חצר ללא חישה וללא חומרים, ויחזרו הביתה נקיים כפי שיצאו.
החצר הזו מלאה אינספור פינות שאתם לא יכולים אפילו לשער - מחלונות קטנים בגדרות בין גן לגן, המאפשרים תיקשורת עם ילדי הגן שליד, ועד שתילי הבמבוק השתולים ליד ה"נחל", ומלמדים את הילד מה צומח בצידי מים. מפינת הדמיון שליד בית העץ ועד עץ תות בכות, השתול בחצר כדי שילדים יוכלו להנות מפירותיו ולהסתתר בין ענפיו. ואפילו, אותם בולי עץ נמוכים עליהם הילדים יתרגלו שיווי משקל, ומי יודע אולי אפילו יפלו פה ושם, ישרטו ברך וילמדו מה הם כן ולא יכולים. ואז הם יתרגלו שוב, ויום אחד, הם יקראו לכם ויגידו - "אמא, הצלחתי לעבור את כל השורה של בולי העץ לבד...בלי עזרה"
הילדים שלכם יתפתחו גם בלי החצר, ואין לי ספק שעם הורים מודאגים, ואכפתיים כמוכם הם יגיעו רחוק. השאלה היא כמה מנעתם מהם בחוסר סבלנותכם, ובכך שרציתם שהשינוי כבר יגיע כל כך, שהחלטתם שאפשר לוותר עליו העיקר שיהיה משהו.
הרשויות נלחמות פעם אחת על רעיון, אם הם נלחמות בכלל. הם לא ילחמו שוב. בכחכם להרים או להפיל את השינוי. אנא מכל מי שתומך להרים את קולו, וכל מי שחושש, לחכות בסבלנות לפני חריצת הדין.
מה אני אגיד? היה כיף חיים. הילדים נהנו, וחזרו סמוקי לחיים ועם תאבון בריא. למדו קצת על חורף, מים ורוחות, וצברו עוד חוויה איתי לכל החיים. ואני - בשבילי זה עוד טבע במיטבו, אך עם האתגר והנצחון האישי שלי - פשוט לצאת. גם בגשם, גם כשקר. החוויה פשוט משתנה ונהיית מתוקה יותר. 
