קצת על מדורות, ים ואחוות אם ובת

לפני כחודש, ביקשה ממני ביתי בת השבע כמעט, לעשות איתי משהו מיוחד. אבל רק היא ואני...מאחר וזה לא פשוט להגיע לקונסטלציה שכזו בביתנו, כי תמיד ישנם עוד 1-2 גמדים בקנה, אמרתי שנמצא זמן, אבל לא ברור מתי. היא לא הפסיקה לבקש, ולאחר ארגונים שונים הצלחנו! לקחתי את לילוש ונסעתי איתה למקום שבו תמיד ארגיש בבית - לים. חוף אולגה הוא חוף גדול ביותר, ואני מודה שאפילו אני עדייין לא דגמתי את כל חופיו. אבל באותו יום התחשק לי ים, אבל לא מים. ולכן, התארגנתי מהר, ובשניה האחרונה הכנסתי לתיק קופסת גפרורים ופינג'ן. שיהיה.

לקחתי אותה לחורשת אקליפטוסים מגניבה, שמצאתי בעין הים. החורשה ממוקמת באופן די אידיאלי- מצידה האחד היא משקיפה לים, ופתוחה לחלוטין לנופים ולרוחות, מצד שני - חורש (די מלוכלך לצערי) אבל צופן בחובו הרבה הרפתקאות כפי שאסביר עוד מעט. השעה היתה שעת צהריים, והיה חם בכל מקום בו עמדת. אבל למרבה הפלא, החורשה היתה מקום מופלא ומסוכך, וכך מצד אחד הגיעו רוחות קרירות מהים, ומצד שני קיבלנו את הצל של האקליפטוסים. באופן זה, גם בשלוש בצהריים היה ממש נעים. ישבנו כך שתינו, הסתכלנו בנוף, ואחרי כמה דקות, הצעתי לה שאולי נדליק ביחד מדורה. לא יודעת מה בער יותר האש שהדלקנו או האש בעיניים שלה...

נשמע פואטי, אבל זה מדהים מה אש עושה לילדים, ובעיקר כמה זה מגניב אותם להכין את הכל בעצמם למדורה ולהדליק לבד. אז באמת, לאחר שהצעתי, והיא כמובן נדלקה על הרעיון, התחלנו לחפש עצים. לא פשוט, אבל עניין בפני עצמו. חיפשנו, הלכנו, סחבנו, כל תגלית של ענף גדול הפכה להתלהבות גדולה. חיפשנו גם עלים שיוכלו להבעיר את האש, וגם ענפים עבים שיגרמו לה לשרוד יותר זמן. הנחנו את הכל על סוג של טאבון טבע, שהוכן במיוחד לרעיון זה, מוגבה מעט, למנוע התפשטות האש. 

הבעיה הבאה - הדלקת האש. לא פשוט, אבל מאתגר ביותר. אז אחרי שבזבזנו כמה גפרורים מצאנו את השיטה, והבנו שכשהאש נתפסת היא עולה מהר מאד, בגלל שהרוחות במקום מגבירות אותה פי כמה. יצרנו לנו מדורה מקסימה, ולא היה משנה שאמצע היום, ולא היה חושך, ולא היה משנה שמאד חם בשאר המקומות, כי אצלנו היתה רוח קרירה והאש חיממה במקום. הוצאתי פינג'ן שהבאתי בתיק, עם קצת עלים, והכנו לנו תה נפלא, עם עוגיות איך לא...ישבנו, שתינו ואכלנו, ואח"כ הוצאנו ביחד בלוק ציור וציירנו ביחד וברגוע שלנו את האש. מעניין לצייר אש.

אמנם תמונה שלי, אבל גם לילוש בדרך...ההנאה כפולה כשמציירים בצוותא

 כל החוויה היתה באופן אישי פשוט נפלאה. בהתחשב בכך שכל פעם שאני שואלת את לילוש לאן בא לה לטייל איתי, היא רוצה לשם, כנראה שגם היא נהנתה...

מאז כבר הגענו לשם פעמים נוספות. בהתחלה היה לה קשה להכניס לשם עוד אנשים, כי זה היה המקום שלנו, אבל שיכנעתי אותה שנמצא לנו עוד מקומות כאלו. מאז כבר עשינו במקום מדורות רבות, עם תפוחי אדמה, עם תה, והחיפוש אחרי העצים בהתחלה מהווה את אחד הדברים הכי כיפים כל פעם מחדש. בעיקר לאורי, (הבן הגדול בן ה-9) שלמצוא ולסחוב קרשים זו משימה המצריכה לעבור ביער עבות, לחפש ולמצוא דברים, ואח"כ להתאמץ ולשאת אותם למדורה. בדרך התווסף לכל החוויה גם לבנות אוהל, להקים, ולשכב תחתיו...(זה בכלל לא משנה שבקושי נמצאים בו, הרעיון זה בלהקימו. 

פעם אחרונה שהיינו, הגיעה לבקר אותנו במקום נמייה, עוד חווית טבע מגניבה, שהיפנתה את אלון הקטן.

בקיצור, מקום חמד, פעילות מגניבה, וממש ממש קרוב לבית. מומלץ לכל אם ובתה...נו...וגם לאחרים.

באמת ככה ניראה הירקון בתחילתו? -טיול בגן אפק

אז זה לא שלא טיילנו בגשם, להפך - השתדלנו לצאת כמה שיותר בכל רגע שהיה נראה שהשמש איתנו. אבל מרוב פעילויות, נעלם הזמן, ולא זכינו לספר על כך. אז נחזור כמה שבועות אחורה, ונספר על חוויה מקסימה בגן לאומי תל אפק. תל אפק נמצא ליד ראש העין, ככה שבנסיעה מהמרכז ואפילו מהצפון זה ממש לא רחוק. עכשיו בחורף, אפילו בשבתות, המקום ממש לא עמוס ילדים ומטיילים בשבת, כך שנורא נעים לטייל שם, והחוויות שהמקום מספק רבות מספור.

התחלנו את מסענו מאזור הפיקניקים, כי הגענו בבוקר שבת מורעבים. התמקמנו על אחד משולחנות קקל הפרושים בשטח ואחרי חמש דקות, כל האוכל שהיה נעלם כלא היה. הציעו לנו להצטרף להדרכה, אבל אנחנו בהיותנו מאד עצמאיים עם קצב משלנו, העדפנו לוותר ולהמשיך לפי דרכינו.

בתוך חורשת הפיקניקים עובר לא תאמינו - תחילתו של נחל הירקון על פני השטח. הנחל עד תל אפק הוא תת קרקעי, ובאותה חורשה, החליטו כי זה המקום להוציאו מעל פני השטח.

זרימת המים עדינה בתוך ואדי צר של 1 מ' לערך, והמים עוברים על פני השטח במפלונים קטנים מבריכת שכשוך אחת לשניה. בקיץ אין ספק שהמקום להיט, כי ניתן להיכנס אליו עם הרגליים. בחורף "העז" שלנו, אנחנו משתדלים להימנע ממים. ועם זאת לא חסר עניין כשיש מים זורמים.

מהר מאד, הילדים מצאו את נקודת האור הגדולה של הטיול, והפכו את ציר הואדי הזה למסלול תחרות מטורף של עלים. כל אחד שם עלה בנקודת הפתיחה, ומלווה אותו לאורך כל הציר עד שהוא או ניתקע, או מגיע לנקודת הסיום. איזה התלהבות, איזה צעקות, וכמה קשה להוציא אותם מזה כדי להמשיך הלאה....

אז אחרי 40 דקות לפחות עם העלים, הגענו לנקודת השפך המרכזית - הנחלון הקטן מגיע לאגם ענקי יפיפה מלווה בצמחיית נחלים מרהיבה, אגמיות, סופיות וציפורים אין ספור, ומסתבר שהאגם מכיל כמות שפמנונים שלא היתה מביישת את פארק היורה. איזה דג מפחיד! הילדים ואנחנו עמדנו עוד חצי שעה, רק בהסתכלות על כוורת השפמנונים שרחשה סביב רגלינו. זה היה מרהיב!

משם עלינו בשביל לכיוון המבצר, שמהווה מוקד מרכזי בגן. המבצר בתל אפק חולש על נוף מהמם ומהווה קוריוז היסטורי בשביל הילדים. מעבר ללימוד אודות הארמון שהיה, והחדרים שבו, המקום משולט בחידות נחמדות שיכולות לתת לילדים תעסוקה מגניבה בסגנון "מצא את המטמון". במקרה שלנו - השאלה היתה : "כיצד יודעים שלארמון שאנחנו רואים כאן, היתה קומה שניה?" אז הילדים מחפשים רמזים, ומסתובבים בין החדרים, ובסוף עם קצת עזרה, הם קולטים שיש גרם מדרגות במרכז הארמון, המצביע על קומה נוספת כנראה. המבצר מהווה מוקד נפלא לטיפוס. הילדים מטפסים בין הקירות הרחבים, המדרגות העבות, ורואים את תוכנית המבנה מלמעלה. אצלנו היה עניין כפול, כי המקום היה מוצף, ולמעשה לא ניתן היה ללכת בתוך החדרים אלא רק על הקירות שלהם. לא היינו סגורים על כך שמותר, אבל באין שילוט האומר לא, הרגשנו חופשי לתת לילדים לנהוג כילדים.

טיפסנו, תצפתנו, אכלנו תפוזים, ומשם המשכנו להקיף את האגם לצידו השני.

עוד קפיצה בין כמה אבנים מעל המים והגענו לצידו השני - הצד הפסטורלי.

מצאנו לנו פינת דשא נעימה, התיישבנו וחילצנו את בלוקי הציור לטובת חצי שעה של ציור הנוף שלפנינו. כל אחד בחר לעצמו נוף מועדף, ובין כולנו עברה שקית עם צימוקים מתוקים שהכניסה אנרגיה לגוף היושב. ציירנו את המבצר ואת החמצוצים, ואת האגם, והיה פשוט כיף.

משם המשכנו חזרה לאוטו. עשינו את הטעות של לעבור דרך נקודת הפתיחה, דבר שגרר עוד 40 דקות בנחל ותחרויות של עלים, כמובן עם (איך אפשר לא) טבילה בלתי רצונית של אחת הנעליים של לילוש בביצה הסובבת והירטבות עד הברך. מזל שהיו בגדי החלפה ברכב.

במהלך הזמן שציירנו, הילדים מאד רצו לקטוף חמצוצים, ולאחר אישור עקרוני לרעיון, הם הלכו לזרכם ואני נותרתי לצייר. הילדים חזרו עם זר עצום של חמצוצים כל אחד, דבר שגרר הרבה גערות ממני על כך שכל החמצוצים האלו היום בערב כבר ימותו, ושאני כמובן לא מרשה, ולמה ולמה ולמה... כשהילדים הבינו (שוב) שהם עשו משהו לא טוב, הם היו חייבים להוכיח כי החמצוצים לא ילכו לפח, ולא הסכימו להיכנס לרכב עד שנמצא להם בקבוק להשקות אותם. בסוף, הלכנו לאחד מהפחים הממחזרים, הוצאנו שתי שקיות במבה שמישהו זרק, הכנסנו מים מהנחל, והכנסנו את הזר המרהיב לשקית.

לא יאמן, אבל הזר שרד מספר ימים!

אחרי שהיינו בחלקו האחד של הגן, הרגשתי כי יאה לסיים בחלקו השני, "מקורות נחל הירקון". שם, נחל הירקון נראה כבר יותר רחב, וממש מזכיר נחל. הלכנו לאורכו, עד לגשר וצפינו על זרימתו. גם שם ראינו תערוכת שפמנונים מרהיבה שזרקו לה במבה (למרות שכתוב שלא לעשות זאת), והיא עטה עליה. אחרי סיור קצר ביותר של חצי שעה (כמעט סגרו עלינו את הפארק),חזרנו לרכב והמשכנו חזרה צפונה ברעיון לעצור לאכול צהריים מאוחרים איפה שהוא והביתה. 

אחרי הארוחה, הרגשנו שחסר סיום ראוי ליום המקסים וקפצנו מול קניון אם הדרך שעל כביש 2 לשמורה שעל חוף בית ינאי. הגענו לשם לעת השקיעה, ולהפתעתנו ראינו שרשות הטבע והגנים, ניכסה לעצמה את החוף היפיפה וגובה כסף על הכניסה אליו. 26 שקל, על מה? על השקיעה ששייכת גם לי? לא יאמן! בלילה, גבו מאיתנו כ-26 ש"ח. פשוט מביש!

ועם זאת, הים עשה את שלו, והשכיח מאיתנו את הכעס על המדינה ומוסדותיה הציבוריים והפרטיים...אין על דיונות לבנות ושקיעה, עם רוחות מקפיאות של חורף כדי להכניס אותך למצב רוח סוריאליסטי. אז נכון, אלון ועידו נשארו אחרי כמה שניות סגורים באוטו, אבל הגדולים ואני בדקנו מקרוב את הדיונות והיכולת לגלוש בהן (לא ניתן בחורף, פשוט לא מחליק...), ואת הגאות המדהימה של הים, שרגע אחד הוא רחוק ושניה אח"כ הוא מקיף אותך.

 חזרנו לנו שמחים ומרוצים ועם זר עצום של חמצוצים. 

שלולית החורף או "האגם הנסתר"

באחת השבתות האחרונות, החלטתי כי הגיע הזמן לבקר בשלולית החורף בנתניה. לא מעט אנשים ושמועות היו אודות המקום, והחלטתי כי זהו טבע אורבני, קרוב ביותר שעדיין לא בחנו, והגיע הזמן. אז העמסנו את רובנו (לילוש נתקעה ביומולדת), ויצאנו לכיוון המקום. הגענו למגרש חניה מאחורי בניין שבונים, כאשר מולנו הפארק הגדול של נתניה, אחד הפארקים היותר ותיקים שלה שתוכננו ע"י גדעון שריד, ומכילים מתקן אתגרי עצום מעמודי טלפון. מאד מרשים מבחינה ויזואלית, הרבה פחות מרשים מבחינה משחקית. הילדים מיצו אותו די מהר...אבל נחמד לשהייה קצרה. מאחורי הפארק קיים שביל המוריד אותנו לשלולית החורף, ומסלול מעגלי העובר סביבה. המסלול הסובב עשוי אספלט ומאד נוח למעבר הולכי רגל ואופניים(יש נתיב נפרד). עם זאת, לאנשים כמונו, אשר שביל אספלט מוציא מהם את כל החשק לטיול ומאבד את כל הרעיון של הטבע, איפשרו שבילי עפר שנוצרו עם השנים ע"י אנשים שרצו באמת לראות ולטייל בשלולית. 

הלכנו לאורכו של שביל פנימי שכזה, ובדרך נהננו מהמון פינות קסומות. הדבר הראשון שהיה ברור הוא שכנראה נערך לא מזמן גיזום במקום, או שפשוט אחת הסערות גמרה את חורש האקליפטוסים המקיף את השלולית. עצים רבים היו כרותים בחלקם, עץ עצום אחד ממש נגדע ונשכב ארצה. אז התחלנו מבדיקה חוזרת ונשנית של כל האליפטוסים, ובחינה האם הם ראויים לטפוס. מהר מאד הבנו שהמקומות המגניבים, הם על אותם עצים שנגדמו ושכבו חציים במים וחציים בחוץ. זה איפשר לנו לטפס עליהם ופשוט להתנופף מעל הביצה באין מפריע. הטיפוס היה מאתגר כרגיל, אך אין עץ כנראה שיכול על אורי.
מתחת לאחד העצים, החלטנו שעושים הפסקה, וישבנו על הגזע המרשים של האקליפטוס לקריאת ספר מקסים שבמקרה הבאנו איתנו (אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו של אפרים סידון, מומלץ בחום). יש משהו קסום בלשבת בטבע, לשמוע את הציפורים, ולקרוא סיפור בשמש חורפית.

 המשכנו בהליכה, ובדרך ראינו אגמיות, וסופיות ועוד ציפורים למיניהם, ושוב הצטערנו שלא הבאנו את המשקפת (פשוט חובה במקום כזה). לאחר שהקפנו חצי מהשלולית, מצאנו עוד מקום מקסים לעצור בו, שם החלטנו לצייר. שלפנו בלוקי ציור, צבעי מים, והילדים ואח"כ אני ישבנו וציירנו את הנוף הנפלא. כולם רצו להתנסות, חלקם עם יותר סבלנות וחלקם עם פחות.

ציור הוא אחד הדברים שמאפשרים לילד לראות את סביבתו באופן יותר מעמיק. הילד בוחן את סביבתו ורואה צבעים, טקסטורות, אור וצל או שהוא פשוט מקבל השראה מסביבתו. 

 

בזמן שאני סיימתי את הציור, הילדים ועידו התחילו במשחק "הטלת גזרי עץ, כשהמטרה לפגוע בחתיכת עץ אחרת שהשני מחזיק, ולשבור אותה. נהנו עד הגג, ואז התחלנו בבניית האוהל טיפי. לקחנו מכל הבא ליד של עץ האקליפטוס הזרוק במקום, ויצרנו אוהל מדוגם עם מקום לאדם-שניים. לאחר יצירת השלד עטפנו אותו בעלי אקליפטוס, ובאמת נוצר אוהל מגניב לחלוטין ומוגן בפנים. לאחר משחק דמיון כזה או אחר, אמרנו שלום לאוהל (כשזה היה ברור שהקמתו היתה חשובה לצורך ההקמה בלבד וזה מספיק) והמשכנו בדרכנו.

בדרך פגשנו עץ עצום שפשוט קרס הצידה. אז עלה לי המשפט האגדי - "רק כשנופל העץ רואים כמה גבוה הוא היה". ואכן, עץ האקליפטוס הוא משכן. הוא בית. עם עליות וירידות, ואנשים ראו וקלטו, והציבו אפילו סולם, המעלה את כולם "הביתה".
לאחר עוד התרוצצויות של אורי על גבי הגזע העצום, המשכנו בטיול לקראת סיום המעקף.דווקא אז, קלטה עיני גן ילדים היושב ממש על גדות פארק השלולית. הלכתי למקום וראיתי מצב אבסורד מעין כמוהו - הגן מכיל אזור מרוצף ריק, ותוחם את עצמו משטח פתוח עצום, שיכול היה לשרת את הילדים ברמה זו או אחרת. איזה בעסה להיות בגן כזה כשאתה עומד כל יום ומתענה מול גדר ממנה רואים את המקום אשר ליבך חפץ בו - מרחבי החוץ, המים והטבע ה"פראי". אני מקווה לפחות שהם מוציאים את הילדים מהמכלאה לטיולים בשלולית באופן יומיומי.
הטיול בשלולית נחמד. יש בו עדיין קסם כלשהוא שאפילו מאות המטיילים שנמצאים במקום, והולכים על השביל המוסדר מסביב, אפילו הם לא מצליחים להרוס. התכנון היה מספיק חכם כאשר התרחק קצת מהשלולית, ולא נכנס ממש עד אליה עם שבילים. המתכנן השכיל להבין, כי מי שבאמת ירצה יתקרב בעצמו.

שוק החלפות- גם לילדים...

היתה שבת נפלאה, למרות שלא יצאנו לטבע, ולא הלכנו ליותר מידי אירועים. העברנו את יום השבת בשוק החלפות מעולה, שנערך בבית חנניה פעם בשנה (בתקווה שישנו זאת לפעמיים...).
שווקי החלפות הן התמכרות. אתה מגיע, משלם בניסה 10 ש"ח למבוגר, מביא איתך שקים של דברים שכבר הילדים גדולים עליהם, או הגוף שלך כבר לא מגיב אליהם טוב, ופשוט לוקח כל מה שחסר לך. 

מי שלא עשה את זה מעולם, לא מבין מה זה הרפתקאת קניות מוצלחת.5 שעות של חיטוט, חיפוש שלא מאפשרות לך לעזוב!

לפני 5 שנים הפסקתי ללכת לחנויות. אין לי בגדים שקניתי מחנויות, לא לי, לא לבן זוגי, ולא לילדי. כנ"ל נעליים. ולא תאמינו איזה כיף זה. מלתחה מטורפת, מפתיעה כל פעם מחדש, והכל בעשרה שקלים. חוויה של שבת.

ותודה לך אביבה המהממת על הארגון, היוזמה והעבודה המפרכת. נפגש באביב...

זאת החוויה שלי...

בניגוד לשנה שעברה, החלטתי לקחת את שני ילדי איתי הפעם. מודה שדאגתי תחילה- "הם לא יתנו לי להנות"... "הם ישתעממו"...וואלה - היה להם ממש כיף. מעבר לחווית הקניות שהפקידה בידם את היכולת לבחור מה שהם רוצים, ולחשוב האם זה מתאים, לבדוק מידות, ולגלות מה עושה להם את זה, הם פגשו חברים, שיחקו בגן משחקים צמוד, וכשלא היה להם מה לעשות הם ישבו על גבעת הדשא וציירו ציורי מים...גם זו חוויה לזכרון.