טוב,אז ניצלנו את שבת האחרונה, המקסימה ביותר, עם מזג אוויר קריר ושמש חורפית נעימה, והחלטנו לגלות את הטבע מחדש. לשם שינוי, זה לא טבע אורבני, כלומר לא מדובר בטבע הנמצא ממש ליד ביתנו, אלא במרחק של חצי שעה נסיעה.
בהתחלה היה קשה, הילדים התעקשו ללכת לחורשה הקרובה לבית, שם התחלנו ערב לפני להכין כפר אינדיאנים (בפוסט אחר).
אבל מאחר ואת זה ניתן לעשות באמצע שבוע, התעקשנו בכל זאת ללכת על טיול ארוך יותר וקצת מאתגר.
אז הגענו עם קצת חששות (הרבה מטיילים בטח בשבת כזו מרשימה...ואין דבר ששנוא עלינו יותר מאשר לראות המוני מטיילים כשאנחנו רוצים לראות רק טבע), אבל בחרנו בשמורת נחל מערות (היכן שמערות האדם הקדמון) על כביש 4 ליד בית אורן. נכון, החניה עמוסה. אבל אם לא בוחרים ללכת דווקא למערות (אותן ראינו עם הילדים ביום אחר), אלא הולכים על המסלול שבטבע, נהנים ממסלול של 3 ק"מ רגוע ביותר, וללא הרבה תעבורת אנשים.
המסלול כולל הרבה ירידות ועליות ושינוי של הנוף. קצת נלחצנו, כי אמרו בהתחלה שזה לגיל 5 ומעלה, ואנחנו מלווים בפיראט בן 3, אבל אמרנו, מקסימום נחזור...הפיראט הזה עשה את הדרך בדילוגים והשאיר אותנו מאחוריו באבק. נכון, קצת עזרנו לו בעליות ובירידות עם יד, אבל לא ידיים, ולא כלום...הוא פשוט רץ, כך שאם אתם מכירים את הילד שלכם, כאחד שאוהב לרוץ, זה המקום בשבילו.
מה אפשר לספר? עברנו מערות, שהילדים הסתתרו, טיפסנו על צוקים מוסדרים וכאלו שהילדים "הסדירו", עלינו כק"מ וירדנו אותו, ופגשנו את כל צמחי החורש הארץ ישראלי - כולל חרובים, אלונים, כליל החורש, אלת המסתיק והרבה צמחי תבלין כגון זותא, קורנית, מרווה ואחרים (שאת כולם דאגנו להריח ולטעום).
בפסגה נפגשנו עם חורשת אורנים נפלאה, שהפכה מהר מאד "לג'ונגל" בפי הילדים, והצורך להסתתר מדובים היה חזק.
הילדים שאוהבים בשנה האחרונה לצפות בסדרה "היה היה" מילדותנו, נזכרו ב"איך מציתים אש" (אז מה אם אבן גיר זה לא האבן הנכונה), ובמהלך כל הטיול הסתובבו עם אבנים בכיסים שאותם הם השחיזו ליצירת כלי נשק וכלי עבודה תוך כדי עצירות. כמובן שדאגנו לפירות העונה (אין כמו תפוז טוב בראש ההר), או רימון מושלם בטבע.
יצרנו מקלות הליכה מענפים, חץ וקשת עם חבלים, והסברנו למה יש עצי אורן שבהם יש כל כך הרבה איצטרובלים (לקראת מותם הם יפיצו את זרעם...), ראינו פריחות מרהיבות של פרחי העונה - רקפות, נרקיסים...
נהננו מהנוף. איזה נוף! ים, הרים, וחקלאות.
עברנו את המסלול בשעתיים וחצי כולל עצירות, ובאמת נהננו מכל רגע.
אבל אם יש משהו בכל הטיול הזה שמשך את הילדים יותר מכל דבר אחר , אלו הם שלושת הפסים לבן כחול לבן, שהפכו להיות סימני הדרך אותם הם נאלצו לחפש, כדי לדעת לאן ללכת... אין כמו לתת לילדים את המושכות, להגיד להם שהם אחראים להוביל, ולהגיד להם שהם בחיפוש תמידי אחרי סימני דרך שהשאירו בשבילם אחרים. זה הופך את כל הטיול לאתגר, הרפתקאה, וסיפוק אדיר בסוף, כשהם מגיעים ראשונים...
תנו להם להוביל, הם יעשו את השאר.
כחלק מעבודתי אני מייצרת כיום תכנית אב נופית לישוב תלמי אלעזר. במהלך הלמידה של המקום אני נתקלת בפינות חמד, שאני אח"כ בודקת עם הילדים. כזו היא ביצת זיתא. ביצת זיתא ממוקמת בין חדרה לישוב תלמי אלעזר בשטחי החקלאות. הירידה אליה היא דרך הישוב, או כפי שאנחנו עשינו, דרך תחנת הרכבת המזרחית (הלא פעילה) של חדרה. 
לאחר שמחנים את הרכב, נכנסים לתחנה ונהנים קודם כל מהמקום הנטוש-פסטורלי הזה. תחנות רכבת נטושות הם מקומות מאד פוטוגניים. המקום מכיל נוף תעשייתי קשה שהתכסה עם השנים בצמחיה, והיום נראה כמו גלויה או כפי שאנחנו ראינו אותו - מקום לצילומים של חתן וכלה. בשביל הילדים המקום פשוט מרתק - הפסים שקוראים לך ללכת עליהם, ערימות האבנים הגדולות שהושארו במקום כחלק מהפיתוח שנתקע, ההאנגרים העצומים, ובעיקר הרכבות התעשייתיות והקרונות עם הסולמות המחלידים שפשוט מבקשים שמישהו יטפס עליהם.
הגענו עד אזור של חורשת אקליפטוסים מקסימה, שהיתה כולה טבולה במים. ישבנו לצד החורשה, ומצאנו חלקה של דשא, המשקיפה לנוף השדות, כשלצידנו תעלת מים טבעית עם מים זורמים - באירופה לא הייתי מוצאת מקום פסטורלי יותר לארוחת פירות וסנדוויצים. זרקנו אבנים, עידו ניסה ללמד את הילדים איך מקפיצים אבנים במים, וזה היה פשוט מופלא לראות איך הם לא הסכימו לעזוב את המקום עד שהצליחו לפחות 2 הקפצות. 
