אז זה לא שלא טיילנו בגשם, להפך - השתדלנו לצאת כמה שיותר בכל רגע שהיה נראה שהשמש איתנו. אבל מרוב פעילויות, נעלם הזמן, ולא זכינו לספר על כך. אז נחזור כמה שבועות אחורה, ונספר על חוויה מקסימה בגן לאומי תל אפק. תל אפק נמצא ליד ראש העין, ככה שבנסיעה מהמרכז ואפילו מהצפון זה ממש לא רחוק. עכשיו בחורף, אפילו בשבתות, המקום ממש לא עמוס ילדים ומטיילים בשבת, כך שנורא נעים לטייל שם, והחוויות שהמקום מספק רבות מספור.
התחלנו את מסענו מאזור הפיקניקים, כי הגענו בבוקר שבת מורעבים. התמקמנו על אחד משולחנות קקל הפרושים בשטח ואחרי חמש דקות, כל האוכל שהיה נעלם כלא היה. הציעו לנו להצטרף להדרכה, אבל אנחנו בהיותנו מאד עצמאיים עם קצב משלנו, העדפנו לוותר ולהמשיך לפי דרכינו.
בתוך חורשת הפיקניקים עובר לא תאמינו - תחילתו של נחל הירקון על פני השטח. הנחל עד תל אפק הוא תת קרקעי, ובאותה חורשה, החליטו כי זה המקום להוציאו מעל פני השטח.
זרימת המים עדינה בתוך ואדי צר של 1 מ' לערך, והמים עוברים על פני השטח במפלונים קטנים מבריכת שכשוך אחת לשניה. בקיץ אין ספק שהמקום להיט, כי ניתן להיכנס אליו עם הרגליים. בחורף "העז" שלנו, אנחנו משתדלים להימנע ממים. ועם זאת לא חסר עניין כשיש מים זורמים.
מהר מאד, הילדים מצאו את נקודת האור הגדולה של הטיול, והפכו את ציר הואדי הזה למסלול תחרות מטורף של עלים. כל אחד שם עלה בנקודת הפתיחה, ומלווה אותו לאורך כל הציר עד שהוא או ניתקע, או מגיע לנקודת הסיום. איזה התלהבות, איזה צעקות, וכמה קשה להוציא אותם מזה כדי להמשיך הלאה....
אז אחרי 40 דקות לפחות עם העלים, הגענו לנקודת השפך המרכזית - הנחלון הקטן מגיע לאגם ענקי יפיפה מלווה בצמחיית נחלים מרהיבה, אגמיות, סופיות וציפורים אין ספור, ומסתבר שהאגם מכיל כמות שפמנונים שלא היתה מביישת את פארק היורה. איזה דג מפחיד! הילדים ואנחנו עמדנו עוד חצי שעה, רק בהסתכלות על כוורת השפמנונים שרחשה סביב רגלינו. זה היה מרהיב!
משם עלינו בשביל לכיוון המבצר, שמהווה מוקד מרכזי בגן. המבצר בתל אפק חולש על נוף מהמם ומהווה קוריוז היסטורי בשביל הילדים. מעבר ללימוד אודות הארמון שהיה, והחדרים שבו, המקום משולט בחידות נחמדות שיכולות לתת לילדים תעסוקה מגניבה בסגנון "מצא את המטמון". במקרה שלנו - השאלה היתה : "כיצד יודעים שלארמון שאנחנו רואים כאן, היתה קומה שניה?" אז הילדים מחפשים רמזים, ומסתובבים בין החדרים, ובסוף עם קצת עזרה, הם קולטים שיש גרם מדרגות במרכז הארמון, המצביע על קומה נוספת כנראה. המבצר מהווה מוקד נפלא לטיפוס. הילדים מטפסים בין הקירות הרחבים, המדרגות העבות, ורואים את תוכנית המבנה מלמעלה. אצלנו היה עניין כפול, כי המקום היה מוצף, ולמעשה לא ניתן היה ללכת בתוך החדרים אלא רק על הקירות שלהם. לא היינו סגורים על כך שמותר, אבל באין שילוט האומר לא, הרגשנו חופשי לתת לילדים לנהוג כילדים.
טיפסנו, תצפתנו, אכלנו תפוזים, ומשם המשכנו להקיף את האגם לצידו השני.
עוד קפיצה בין כמה אבנים מעל המים והגענו לצידו השני - הצד הפסטורלי.
מצאנו לנו פינת דשא נעימה, התיישבנו וחילצנו את בלוקי הציור לטובת חצי שעה של ציור הנוף שלפנינו. כל אחד בחר לעצמו נוף מועדף, ובין כולנו עברה שקית עם צימוקים מתוקים שהכניסה אנרגיה לגוף היושב. ציירנו את המבצר ואת החמצוצים, ואת האגם, והיה פשוט כיף.
משם המשכנו חזרה לאוטו. עשינו את הטעות של לעבור דרך נקודת הפתיחה, דבר שגרר עוד 40 דקות בנחל ותחרויות של עלים, כמובן עם (איך אפשר לא) טבילה בלתי רצונית של אחת הנעליים של לילוש בביצה הסובבת והירטבות עד הברך. מזל שהיו בגדי החלפה ברכב.
במהלך הזמן שציירנו, הילדים מאד רצו לקטוף חמצוצים, ולאחר אישור עקרוני לרעיון, הם הלכו לזרכם ואני נותרתי לצייר. הילדים חזרו עם זר עצום של חמצוצים כל אחד, דבר שגרר הרבה גערות ממני על כך שכל החמצוצים האלו היום בערב כבר ימותו, ושאני כמובן לא מרשה, ולמה ולמה ולמה... כשהילדים הבינו (שוב) שהם עשו משהו לא טוב, הם היו חייבים להוכיח כי החמצוצים לא ילכו לפח, ולא הסכימו להיכנס לרכב עד שנמצא להם בקבוק להשקות אותם. בסוף, הלכנו לאחד מהפחים הממחזרים, הוצאנו שתי שקיות במבה שמישהו זרק, הכנסנו מים מהנחל, והכנסנו את הזר המרהיב לשקית.
אחרי שהיינו בחלקו האחד של הגן, הרגשתי כי יאה לסיים בחלקו השני, "מקורות נחל הירקון". שם, נחל הירקון נראה כבר יותר רחב, וממש מזכיר נחל. הלכנו לאורכו, עד לגשר וצפינו על זרימתו. גם שם ראינו תערוכת שפמנונים מרהיבה שזרקו לה במבה (למרות שכתוב שלא לעשות זאת), והיא עטה עליה. אחרי סיור קצר ביותר של חצי שעה (כמעט סגרו עלינו את הפארק),חזרנו לרכב והמשכנו חזרה צפונה ברעיון לעצור לאכול צהריים מאוחרים איפה שהוא והביתה.
אחרי הארוחה, הרגשנו שחסר סיום ראוי ליום המקסים וקפצנו מול קניון אם הדרך שעל כביש 2 לשמורה שעל חוף בית ינאי. הגענו לשם לעת השקיעה, ולהפתעתנו ראינו שרשות הטבע והגנים, ניכסה לעצמה את החוף היפיפה וגובה כסף על הכניסה אליו. 26 שקל, על מה? על השקיעה ששייכת גם לי? לא יאמן! בלילה, גבו מאיתנו כ-26 ש"ח. פשוט מביש!
ועם זאת, הים עשה את שלו, והשכיח מאיתנו את הכעס על המדינה ומוסדותיה הציבוריים והפרטיים...אין על דיונות לבנות ושקיעה, עם רוחות מקפיאות של חורף כדי להכניס אותך למצב רוח סוריאליסטי. אז נכון, אלון ועידו נשארו אחרי כמה שניות סגורים באוטו, אבל הגדולים ואני בדקנו מקרוב את הדיונות והיכולת לגלוש בהן (לא ניתן בחורף, פשוט לא מחליק...), ואת הגאות המדהימה של הים, שרגע אחד הוא רחוק ושניה אח"כ הוא מקיף אותך.
חזרנו לנו שמחים ומרוצים ועם זר עצום של חמצוצים.
כל הכבוד!! שמרתי לשבת שמשית :)
השבמחק