נחל תבור - הטיול שלא תוכנן כראוי...

הרבה זמן לא פירסמתי פוסט, בעיקר הודות למחסור אדיר בזמן. עם זאת, היום עברנו חוויה, שהחלטתי חייבת פרסום.

חוויה שבטוח כולם עוברים בשלב כזה או אחר, אבל בד"כ החוויה נכנסת לפנתאון האירועים שעדיף לשכוח.

קמנו היום, שבת בבוקר, ברגוע, וללא כל רצון לעשות משהו אתגרי מידי. קמנו ב-10, ואמרנו נצא לטיול נחמד, אולי קצת מאתגר של 2-3 שעות. כמובן, בשל 3 ילדים+ מריחת זמן והתארגנויות, יצאנו רק ב-11. חיפוש מהיר באינטרנט, גילה לנו שבמרחק כשעה, נוכל להגיע לנחל תבור, מאתגר, למשפחות, נחמד, מעגלי, נראה קצת ארוך מידי (6 ק"מ, לפי אתר טיולי) אבל אמרנו ננסה...

בשעה 12:30 אחרי לא מעט עצירות של הצטיידות (מים, אוכל וכו'), הגענו ליעדנו עם עוד 200 מכוניות באתר. מאחר והיה ברור לנו שיהיו אנשים, לא נבהלנו, ובאמת אחרי כמה דקות של הליכה, ניתן היה להרגיש גם את הטבע ולא רק את האנשים. התחלנו ללכת במסלול נוח, קצת חם, אבל לא נורא, לקחנו בכל זאת 2.5 בקבוקי מים גדולים (באותו רגע עוד לא הפנמנו שאנחנו כבר לא זוג שמטייל בניוזילנד ב13 מעלות, אלא משפחה של 5 אנשים המטיילת בישראל ב30 מעלות).

גם העובדה שרק לשלושה מאיתנו היו נעליים המתאימות לטיול והשניים הנותרים (בעלי, והקטנציק הלכו עם קרוקס), לא הרסו לנו את המצב רוח, והמשכנו בדרכנו. אחרי כ-5 דקות הליכה, התחלתי לקלוט שהשמש קצת מגזימה, ואם נמשיך ככה, בלי כובעים (רק לשניים מאיתנו), אשכנזונים שכמונו, נחזור עם כוויות דרגה 3 הביתה. אז כמו כל ישראלי, ברגע שראיתי אמא ראויה שהביאה קרם הגנה, עטתי עליה, וביקשתי למרוח את ילדי, בקשה מאמא חסרת אחריות לאמא אחראית, שכמובן לא ניתן לסרב לה. וכאמור, לא הפסקנו והמשכנו במורד המסלול. 

באינטרנט היה כתוב שאחרי קילומטר, מגיעים לירידה לנחל שהיא קשה ומגניבה. בראש שלי תיארתי סלעים, טיפוס, ישיבה מידי פעם בין הסלעים ומתחת לעצי תאנה, אבל מה לעשות, מציאות לחוד וחלומות לחוד - הירידה המיוחלת הגיעה, ולמעשה היתה חוויה אינסופית של שביל עפר המתעקל ויורד בעצלתיים, עם אפשרות לא רעה להחלקה בגלל העפר והאבנים, אך לא בגלל משהו מאתגר. האתגר הכי גדול שהיה בנמצא היה הציפייה שזה יגמר. 

אז נכון, הנוף היה מקסים. גבעות ספוגיות משהו בצבע ירוק, ופריחות של מרבדי חרציות מסביבנו. אורי היה מספיק יצירתי כדי לדמיין את עצמו קופץ על הגבעות כאילו היו פופים... ועם זאת, אחרי הליכה של רבע שעה, חצי שעה בנוף שכזה, ממצים... מחפשים משהו נוסף. מחפשים בעיקר עץ. עצי השיטה לא הספיקו (תחתם היה בעיקר שדה קוצים וברקנים), ומאחר והמסלול לא הוסדר באופן אידיאלי להולכי רגל, ולא חשבו כי אולי כדאי לאורכו לשתול מידי פעם עץ, תחתיו ניתן יהיה לשבת, הלכנו ללא חוויות נוספות. 

בליבי כל הזמן קיננה התקווה, שאולי לפחות כשנגיע למטה, ונגיע למים, נתרענן, ובמקרה הכי גרוע נחזור חזרה. אבל לפחות נפגוש מים, סלעים, ואזור יותר מעניין. בשליש הדרך מלמטה פגש אותנו הפקח הראשון של רשות הטבע. הוא המליץ לנו לא להמשיך, כי עכשיו שיא החום, ויהיה לנו קשה עם הילדים. אבל אז אמרתי לעצמי, כי לחזור בחזרה בלי לפחות להרגיש קצת מים, יגרור עלי עליהום מטורף מצד הילדים. אז המשכנו... היה די קשה, אבל הילדים המשיכו יפה. 

עוד קצת, ושוב הפקח, ואז אמרתי לו את תוכניתי הגאונית - נגיע למטה, נתרענן במים ונחזור. ואז הגיע ההלם האמיתי - תקשיבי גברת, אין מים...

מה אין מים? ....

אין מים...

נקודת המים היא רק עוד שעה וחצי הליכה! 

מה???????????????

הנחל יבש. 

אבל כתוב שהנחל זורם כל השנה.... ???איך יכול להיות???????? 

הוא יבש.

טוב, עכשיו אנחנו באמת בבעיה. אין מים, איך מספרים לילדים, ומה עושים. בעלי חשב שכדאי לחזור. אני אמרתי שאם יש לנו עוד רבע שעה מקום עם עצים לשבת בתחתית הואדי אז לפחות נלך ונאכל ונשתה, ואח"כ נעלה. טעות? לא טעות? כך עשינו...

הגענו לתחתית המדרון. 3 עצים, 2 שולחנות קק"ל, והרבה ערימות של קקי של פרות. הרבה מקום לשבת בצל כבר אין. את מה שהיה תפסה משפחה אחת לפני, והפרות.

מצאנו חלקה קטנה, אכלנו כמה פירות שהיו ברשותנו, שתינו קצת, ובישרנו לילדים את מה שהם כבר הבינו - אי אפשר להמשיך ככה, צריך לחזור, ולא, אין מים....

לאחר הרבה קולות אכזבה, וחוסר הבנה בסיסי של אלון בן השלוש וחצי, "אבל אמא, הרגע הגענו משם, למה צריך לחזור?" לילד כאמור הגיון בריא... התחלנו במסע כומתה חזרה. 

וזה היה מסע... הר האולימפוס היה יותר קל לטיפוס מזה...עצירה כל 50 מטר, "אין לי כח" אחת ל-3 שניות, אני צריך פיפי/קקי אחת ל-10 דקות, 3 נפילות (אף אחת לא רצינית), והרבה "אני לא יכולה להמשיך עוד צעד אחד" מצד לילוש, היו מנת חלקנו בעלייה הכי ארוכה בהיסטוריה. בשלב מסוים אלון הקטנציק עבר לכתפיים של עידו, ומידי פעם ירד לניסיון הליכה חוזר. מפונקים? כנראה שכן, אבל לא ממש אשמתם... אין ספק שללכת ב-30 מעלות חום, בשלוש בצהריים, ללא כל עמדת ישיבה וצל, זו לא חוויה מעודדת. 

מזל גדול היה לנו שהפקח מקודם חזר, וברכבו בקבוקי מים מינרלים לכל מטייל חסר אחריות כמונו. איזה אושר! אפשר להרטיב את הראש!!! 

ולשתות הרבה!!!

באיזה שהוא שלב, סיפרנו לילדים ששמענו שבעמדת התצפית שבכניסה, החביאו מטמון, ואם נגיע לשם הם יוכלו לחפש אותו. (במקרה קרה שהבאתי לטיול שקית קטנה של מטבעות שוקולד שנשארו מפורים). המטמון היה לתמריץ היחידי להמשך המסלול, ובאמת לאחר הרבה הרבה הרבה קשיים הגענו לעמדת התצפית. בשלב הזה היינו די ממוטטים, אבל המראה של אזור התצפית והתקווה למטמון העירו את הילדים וכל הזיעה, והעייפות נמוגה בשנייה (כנראה גם עזר שנגמרו העליות)...

החבאתי את האוצר בלי שראו ליד אחד הסלעים, והם יצאו למסע חיפושים, שבסופו הם מצאו את המטמון הנכסף עם צרחות ושמחה כאילו הם שכחו את הטראומה של השלוש השעות האחרונות. 

ישבנו ונחנו, שתינו ואכלנו ובקיצור סיימנו את המסלול עם חיוך ענק, ועם שלושה ילדים גאים ביותר על שהצליחו ללכת עד למעלה ולהגיע לראש הגבעה. זו היתה חוויה מטורפת. קשה, אבל בעיקר מאד מגבשת. 

כשהילדים נשאלו אח"כ במסעדה (כמובן שהיתה בסוף מסעדה בכפר תבור), האם היו מוותרים ומעדיפים להשאר בבית, הם ענו בפה אחד שלא, ושהם מאד נהנו גם אם היה קשה. 

סיכום שלי - גם הטיולים הקשים והלא מוצלחים עדיפים על לשבת בבית...ותמיד יספקו זכרונות וחוויות שלא תרצו לשכוח.