באחת השבתות האחרונות, החלטתי כי הגיע הזמן לבקר בשלולית החורף בנתניה. לא מעט אנשים ושמועות היו אודות המקום, והחלטתי כי זהו טבע אורבני, קרוב ביותר שעדיין לא בחנו, והגיע הזמן. אז העמסנו את רובנו (לילוש נתקעה ביומולדת), ויצאנו לכיוון המקום. הגענו למגרש חניה מאחורי בניין שבונים, כאשר מולנו הפארק הגדול של נתניה, אחד הפארקים היותר ותיקים שלה שתוכננו ע"י גדעון שריד, ומכילים מתקן אתגרי עצום מעמודי טלפון. מאד מרשים מבחינה ויזואלית, הרבה פחות מרשים מבחינה משחקית. הילדים מיצו אותו די מהר...אבל נחמד לשהייה קצרה. מאחורי הפארק קיים שביל המוריד אותנו לשלולית החורף, ומסלול מעגלי העובר סביבה. המסלול הסובב עשוי אספלט ומאד נוח למעבר הולכי רגל ואופניים(יש נתיב נפרד). עם זאת, לאנשים כמונו, אשר שביל אספלט מוציא מהם את כל החשק לטיול ומאבד את כל הרעיון של הטבע, איפשרו שבילי עפר שנוצרו עם השנים ע"י אנשים שרצו באמת לראות ולטייל בשלולית.
הלכנו לאורכו של שביל פנימי שכזה, ובדרך נהננו מהמון פינות קסומות. הדבר הראשון שהיה ברור הוא שכנראה נערך לא מזמן גיזום במקום, או שפשוט אחת הסערות גמרה את חורש האקליפטוסים המקיף את השלולית. עצים רבים היו כרותים בחלקם, עץ עצום אחד ממש נגדע ונשכב ארצה. אז התחלנו מבדיקה חוזרת ונשנית של כל האליפטוסים, ובחינה האם הם ראויים לטפוס. מהר מאד הבנו שהמקומות המגניבים, הם על אותם עצים שנגדמו ושכבו חציים במים וחציים בחוץ. זה איפשר לנו לטפס עליהם ופשוט להתנופף מעל הביצה באין מפריע. הטיפוס היה מאתגר כרגיל, אך אין עץ כנראה שיכול על אורי.
מתחת לאחד העצים, החלטנו שעושים הפסקה, וישבנו על הגזע המרשים של האקליפטוס לקריאת ספר מקסים שבמקרה הבאנו איתנו (אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו של אפרים סידון, מומלץ בחום). יש משהו קסום בלשבת בטבע, לשמוע את הציפורים, ולקרוא סיפור בשמש חורפית.
המשכנו בהליכה, ובדרך ראינו אגמיות, וסופיות ועוד ציפורים למיניהם, ושוב הצטערנו שלא הבאנו את המשקפת (פשוט חובה במקום כזה). לאחר שהקפנו חצי מהשלולית, מצאנו עוד מקום מקסים לעצור בו, שם החלטנו לצייר. שלפנו בלוקי ציור, צבעי מים, והילדים ואח"כ אני ישבנו וציירנו את הנוף הנפלא. כולם רצו להתנסות, חלקם עם יותר סבלנות וחלקם עם פחות.
ציור הוא אחד הדברים שמאפשרים לילד לראות את סביבתו באופן יותר מעמיק. הילד בוחן את סביבתו ורואה צבעים, טקסטורות, אור וצל או שהוא פשוט מקבל השראה מסביבתו.
בזמן שאני סיימתי את הציור, הילדים ועידו התחילו במשחק "הטלת גזרי עץ, כשהמטרה לפגוע בחתיכת עץ אחרת שהשני מחזיק, ולשבור אותה. נהנו עד הגג, ואז התחלנו בבניית האוהל טיפי. לקחנו מכל הבא ליד של עץ האקליפטוס הזרוק במקום, ויצרנו אוהל מדוגם עם מקום לאדם-שניים. לאחר יצירת השלד עטפנו אותו בעלי אקליפטוס, ובאמת נוצר אוהל מגניב לחלוטין ומוגן בפנים. לאחר משחק דמיון כזה או אחר, אמרנו שלום לאוהל (כשזה היה ברור שהקמתו היתה חשובה לצורך ההקמה בלבד וזה מספיק) והמשכנו בדרכנו.
בדרך פגשנו עץ עצום שפשוט קרס הצידה. אז עלה לי המשפט האגדי - "רק כשנופל העץ רואים כמה גבוה הוא היה". ואכן, עץ האקליפטוס הוא משכן. הוא בית. עם עליות וירידות, ואנשים ראו וקלטו, והציבו אפילו סולם, המעלה את כולם "הביתה".
לאחר עוד התרוצצויות של אורי על גבי הגזע העצום, המשכנו בטיול לקראת סיום המעקף.דווקא אז, קלטה עיני גן ילדים היושב ממש על גדות פארק השלולית. הלכתי למקום וראיתי מצב אבסורד מעין כמוהו - הגן מכיל אזור מרוצף ריק, ותוחם את עצמו משטח פתוח עצום, שיכול היה לשרת את הילדים ברמה זו או אחרת. איזה בעסה להיות בגן כזה כשאתה עומד כל יום ומתענה מול גדר ממנה רואים את המקום אשר ליבך חפץ בו - מרחבי החוץ, המים והטבע ה"פראי". אני מקווה לפחות שהם מוציאים את הילדים מהמכלאה לטיולים בשלולית באופן יומיומי.
הטיול בשלולית נחמד. יש בו עדיין קסם כלשהוא שאפילו מאות המטיילים שנמצאים במקום, והולכים על השביל המוסדר מסביב, אפילו הם לא מצליחים להרוס. התכנון היה מספיק חכם כאשר התרחק קצת מהשלולית, ולא נכנס ממש עד אליה עם שבילים. המתכנן השכיל להבין, כי מי שבאמת ירצה יתקרב בעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה