במרחק שעה נסיעה מחדרה שוכן אחד המקומות היפים ביותר בארץ, הלא הוא עמק המעיינות. נסיעה של 40 דקות לכיוון מזרח, תביא אתכם למרגלות הגלבוע, שם תפגשו את אחד האזורים היותר רטובים בארצנו.הגענו לעמק בשעות הצהריים של יום חורפי קריר. מזל שהיה יום קריר, כי במידה ומחליטים להנות מהמקום ברגל, חלק גדול ממנו אינו מוצל. אבל כאמור, יום חורף קריר הוא מושלם לכך. ברגע שהגענו, הבנו כי קיימת בעיה קטנה, והמקום קצת יותר מידי ממוסחר לטעמנו. בכניסה מחכים לכם רכבים קטנים אותם ניתן להשכיר כדי שחס וחלילה לא תאלצו ללכת את הקלומטרים הרבים של המקום... עצה שלי- עזבו את הרכבים, ותפעילו את הרגליים. רוצים לראות יותר? אחרי הטיול תשכירו לכם את הרכב. עם הרכב מאד קשה להנות מההליכה באזור חקלאי. לא רואים את צינורות המים לאורך הדרך (להם הילדים מצאו תפקיד משלהם, ראו תמונות...), לא רואים את סוגי העצים, ואת הציפורים שליוו אותנו כל הזמן. חשוב להזכיר שניתן להשכיר במקום אופניים, ולעבור את הטיול באופניים. נראה לי רעיון מקסים, ויתכן שניישם בפעם הבאה.
בכל אופן, התחלנו את טיולנו בינות לשטחי חקלאות. מצידנו האחד פרדסים ומטעים ומצידנו השני שדות חרושים ונוף רחוק של גבעות. ההליכה על גבי כביש אספלט. קצת מבאס. הורס את רעיון ההליכה בטבע. הייתי מעדיפה לו השאירו את התוואי כבוש, כך שהיתה תחושה של מקום פחות "מוסדר" שהתערבו פה. עם זאת, הילדים מצאו לעצמם דרך נפלאה לעבור את המסלול. את חצי השעה של הליכה הם עשו על גבי צינור מים, תוך שמירה על שיווי משקל. בעסה למי שנופל, וירדה לו נקודה... ובדרך - השאלות הרגילות: מי יכול לנחש למה צובעים את הגזעים בלבן? מי יודע מה מגדלים כאן? מזהים את הציפור? וכו'...
לאחר כחצי שעה לערך, הגענו לאזור הבריכה הגדולה, ממנה מתחילה הנביעה על פני השטח. הבריכה צלולה, ורואים את הקרקעי - מחזה ייחודי בארצנו... פיתוח של מסלעת ישיבה מסביב מאפשר לשבת בכיף על השפה, לתבול את המים, ובשביל חלק מהגיבורים אפילו לפסוע בתוכה. בקיץ, איך לי ספק שהמקום שוקק חיים ומלא ילדים. אנחנו דווקא אהבנו את המספר הקטן של המטיילים שהיו שם, שאיפשרו לנו לראות מים צלולים, נוף ירוק, לשמוע את הטבע ואת תעצמנו משוחחים.
לאחר פומלה טובה על שולחנות הפיקניק הסמוכים, המשכנו בשביל שהוסדר מעץ חלקו בגשרים נמוכים חלקו על סלעים, אבל מקסים ושובה לב. פיתוח מינימלי, המאפשר לנו המטיילים לגעת בטבע, או להסתכל בו בלבד, מה שיותר מושך. והוא עדיין מרגיש טבע.
לאחר הליכה של עוד כמה דקות, הגענו להתפצלות, המאפשרת להמשיך בשביל רטוב (המים מגיעים לגובה 30 ס"מ, כך שאפילו הקטנצ'יק בן ה-3 הלך לבד במים). או לרדת לשביל כבוש בצד העוקף את זרימת הנחל.במאמר מוסגר - השביל הרטוב נכבש לא מזמן, ע"י חבריו של צביקה קפלן ז"ל, שנהרג במבצע צוק איתן. איזה דרך מקסימה להנציח מישהו, וחבל שבארצנו כך נוצרות פינות החמד...
מאחר ולא חשבנו על כך מראש, לא באנו מצוידים בנעלי מים, או סנדלים אלא נעלי ספורט... תוך מספר דקות כולנו חלצנו נעליים, הקטנות נכנסו לתיק, הגדולות נקשרו בשרוכים, והופ על הצוואר, קיפלנו מכנסיים, ו-יוצאים בשביל הרטוב, או כפי שקראו לו הילדים "השביל הסודי". הילדים בהיי!, אין דבר יותר כיף מלגלות דרך של מים, כשהם מובילים ומתריעים בפני בעיות בדרך (עמוק כאן...לכו מהצד...יש כאן ענף גדול...מחליק כאן על הירוק...) והם המגלים את השביל. אין טענות, לא כואב לאף אחד, לא קר...לא רעבים...כל הבעיות נשכחו! עוד חצי שעה של הליכה על האבנים ברגליים יחפות (לי באופן אישי היה ממש לא פשוט, כי זה די כואב ללכת ברגליים חשופות על האבנים, אבל כאמור התגברתי, ואת כל השאר זה בכלל לא הטריד...)
סיימנו את השביל ה"סודי" ויצאנו לחורשת אקליפטוסים נעימה, ועוד קצת פירות וסנדוויצים, (זה השלב שבו אני תמיד נזכרת ב"משה והאורנג'דה"...) וממשיכים ועוברים לצד תחנת קמח ישנה, נכנסים בודקים את המבנה המקושת והיפה, מדברים קצת על איך עושים את הקשתות, ולמה, והלאה...
עוד בריכה נעימה, וחזרנו לשביל האספלט. המשכנו לצד השדות, הציפורים ליוו אותנו לכל האורך, מהר מאד,אלוני הצליח ליפול ולשרוט את ברכו באופן משמעותי (אין כמו חבלית פלסטרים בטיול...כל טיול!)...שימו לב שהילוד נפצע דווקא על שביל האספלט, ולא על הסלעים, ולא במים, ולא בבוץ, ולא מהענפים, ולא על שום דבר טבעי...
ניחוש: מסתכלים לאן שהולכים רק כשפני הקרקע לא צפויים מראש, אז בודקים ונזהרים. אבל כשיש אספלט, ההליכה חופשית מהירה, ומסתכלים לכל הכיוונים חוץ מקדימה...
הגענו לגבעה מרשימה. למה מרשימה? כי כל פני השטח מסביב שטוחים, ופתאום משום מקום צומחת גבעה תלולה. ועליה מגדל. המגדל היה בעבר מגדל שמירה שהוקם ע"י הבריטים. התל הוא עתיק ביותר, ולא נחפר מעולם. התצפית מלמעלה מרהיבה, וטיפוס הוא קצר, ומאתגר, כך שיכול להפוך למעין תחרות. ניתן לרדת מצידו השני של התל ולהמשיך הלאה לכיוון חניון הקיבוצים שם מתחיל נחל קיבוצים.
נחל קיבוצים הוא סיפור בפני עצמו. אבל הוא סיפור שאנחנו לא נכנסנו אליו (תרתי משמע) הפעם, מאחר וכבר היה מאוחר וקר. הכלנו לצד הנחל המקסים, ראינו פינות חמד, ואזורי היקוות של המים בין קנים, עם ציפורים רבים סביב, והמשכנו לצידו ולא בתוכו. בקיץ, נחזור ונעשה את המסלול הידוע כל כך בתוך המים. זה מסלול שצריך לשחות בו, ולא התאים לנו, בטח לא עם אלון ובשעה כזו...אבל היה לנו העונג להנות מהמקום בעצמנו, ללא כל עם ישראל, ללא רעשי רקע, ועם האפשרות להכיר את השטח היותר בתולי וטבעי.
כשמסיימים טיול של כמה שעות נפלא לסיים במסעדה כשלהיא, ואין כמו מסעדות עמק יזרעאל או במקרה שלנו - חוות התבלינים שבהר הגלבוע, כדי לסגור יום חורף חמים. היה נפלא, נחזור ונגלה את המקום בקיץ. ואולי ניתן לו אפשרות נוספת בחורף, ונתחיל את המסלול מהצד השני.מה שרואים משם לא רואים מכאן...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה