מול ביתינו ישנו שדה. חלקו של השדה לא מעובד כבר שנים. באזור זה, נוהגים רבים לשפוך אשפה ולעיתים באים טרקטורים לחפור ולכרות משם ערמות של חול ואדמה.
שם, באזורים אלו, מצאנו את גן העדן הקרוב שלנו. בין ערמות החול החלו הילדים לבנות, לחפור, וליצור עולם דמיון שלם.
בהתחלה, היה לי קשה. ההליכה לאזורים החפורים לא נעימה בהכרח. אמנם לצד שדות מוריקים, אך לעיתים בינות להררי אשפה, ופסולת שהשליכו אנשי השכונה או קבלנים המחפשים מקום לזרוק פסולת. לא נעים.
הילדים לא רואים זאת. אזורים אלו, העזובים, הפכו להיות מקור לצמחיית עזובות, בתה וחורש נמוך.החפירות יצרו במקום גבעות ביניהם עולים ויורדים בריצה הילדים,עד הגיעם לערימות החול החפורות. גם אני כבר לא מייחסת חשיבות לאשפה, עצוב לי ממנה, אבל זה לא מונע את הכיף של המקום.
אין דבר שלא יכול לקרות בערימות החול. מה לא עשינו שם. הקמנו אוהלים מבדים שמצאנו במקום ומוטות עץ זרוקות, חפרנו מחילות ונקיקים, ציירנו על קירות החול ויצרנו מפלי חול, יצרנו קבובות והיטמנו אותן, גלשנו מהגבעות, וכבשנו אותן. למדנו איך הרוח מרגישה בשעות ערב, למדנו לקחת איתנו חומר נגד יתושים כי המלחמה אבודה מראש, למדנו מה הטעם של תפוז וקלמנטינה מהולים בחול.
מעל הכל, גילינו מקום שאף אחד עוד לא גילה, וגילינו אותו כל פעם מחדש. גם היום, ההליכה ל"דיונות" תמיד מייצרת הרפתקאות חדשות, וגילויים חדשים. העברנו במקום שעות על גבי שעות של משחק. וזה לא עלה לנו גרוש, ולא היינו צריכים ליסוע לשם, רק חצינו את הכביש ונתנו לסקרנות להוביל אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה